החלטה בתיק בג"ץ 7944/04

1.        ביום 28.10.04 הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה. המשיבה מס' 5 (להלן: המשיבה) הסכימה בתגובתה למחיקת העתירה בכפוף לחיוב העותרת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כדין. העותרת טענה כי אין מקום לפסיקת הוצאות לחובתה. ביום 28.10.04 הורתי על מחיקת העתירה שבכותרת. יש להכריע, על כן, בשאלת ההוצאות.

2.        ביום 2.9.2004 הגישה העותרת את עתירתה (המתוקנת) לבית משפט זה. ביסוד העתירה עמדה השגתה על הודעת משיבה מס' 4 - המחלקה לרישום תכשירים באגף הרוקחות של משרד הבריאות - לפיה תחדל העותרת להיות בעלת הרישום על מספר תכשירים והכל עקב הודעת המשיבה שהיא יצרנית התכשירים לפיה העותרת חדלה לשמש סוכנת שלה. הטענה העיקרית בעתירה היתה כי המדובר לכל היותר במחלוקת מסחרית בין העותרת ובין המשיבה שאל לה למשיבה מס' 4 לנקוט עמדה ולהיפך לכלי שרת בידיה של המשיבה. כב' השופטת א' חיות נעתרה לבקשת העותרת והוציאה צו ביניים ארעי בנשוא העתירה. נתבקשה תגובת המשיבים. ביום 9.9.2004 הוגשה תגובת המשיבה. המשיבה ביקשה לדחות את העתירה. לטענתה המדובר אכן במחלוקת בעלת אופי אזרחי שאין דינה להתברר בבית משפט זה ומכל מקום, משיבה מס' 4 פעלה כדין ועל פי הנהלים שבנושא. עוד נטען, כי העותרת העלימה מבית המשפט מסמך שעולה ממנו כי העותרת ידעה על החלטת המשיבה ואף אמרה לשתף פעולה עימה. גם בתגובה מטעם משיבים 1-4 נתבקש בית משפט זה לדחות את העתירה שכן ההחלטה לגרוע את העותרת מן הרישום כבעלת הרישום על התכשירים היתה על פי הדין ותכליתו ואין יסוד לטענות העותרת או עמדתה. משיבים מס' 1-4 ביקשו על כן לדחות העתירה ולחייב את העותרת בהוצאותיהם.

3.        ביום 28.10.2004 הוגשה על ידי העותרת בקשה דחופה מטעם המבקשת למחיקת העתירה.  לטענתה, רק בתגובת המשיבה נטען לראשונה כי היא אמנם אינה רואה עוד בעותרת סוכן מטעמה לצורך הרישום במשיבה מס' 4 אולם תמשיך לראות בעותרת משום מפיצה בלעדית של התכשירים בישראל. מכאן, טענה העותרת, כי "משניתנה הודאת בעל דין חד משמעית של היצרן... כי מדובר בשינוי פורמלי בלבד וכי אין בהודעה שניתנה על ידו כדי לשנות מן הסטאטוס של [העותרת] כמפיצה בלעדית של התכשירים לישראל... אזי נחה דעתה של [העותרת] בעניין זה של ביטול רישום הבעלות על התכשירים הרשומים שכן ה[עותרת] יוצאת מנקודת ההנחה כי שהיצרן והחברה הקשורה שלו יכבדו הצהרה זו".

4.        משיבים מס' 1-4 הסכימו למחיקת העתירה ללא צו להוצאות. המשיבה הסכימה גם היא למחיקת העתירה אולם ביקשה כי העותרת תחויב בהוצאות. לטענתה, המדובר היה בעתירת סרק שגרמה למשיבה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 דולר (ארה"ב). העתירה הוגשה שלא בתום לב ותוך העלמת מסמך רלבנטי. המדובר בסכסוך מסחרי שלא היה מקום להגישו מלכתחילה לבית משפט זה. תליית השינוי בטענותיה של העותרת על ההבחנה בין מעמדו של סוכן - שנשלל ממנה - ומעמדו של מפיץ בלעדי - שכביכול ניתן לה עקב הגשת העתירה - אינה בת ממש ומעידה היא על חוסר התוחלת שבהגשת העתירה מלכתחילה. נימוק זה של העותרת אף מאבד מערכו - ככל שהיה - שעה שהעותרת השתהתה חודש ומחצה לאחר הגשת תגובת המשיבה עד שפנתה לבית משפט זה בבקשה למחיקת העתירה. מכאן, כך נטען, שיש לחייב את העותרת בהוצאות שנגרמו למשיבה בגין הגשת עתירה זו.

5.        לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת ההוצאות כנגד העותרת להתקבל. לב העתירה שהוגשה כוון כנגד החלטת משיבה מס' 4 באשר לרישומה הלכה למעשה של העותרת כסוכנת של המשיבה כאמור בתקנות הרוקחים (תכשירים), תשמ"ו - 1986 (להלן התקנות). רישום זה נגזר מהוראת סעיף 47א לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א - 1981 (להלן: הפקודה). ההחלטה לגרוע את העותרת ממעמד זה באה מתקנה 7(ה)(3) לתקנות ולפיו "הודיע היצרן כי סוכנו לתכשיר רשום חדל לשמש סוכנו, יבוטל שמו של הסוכן כבעל הרישום לאותו התכשיר". הבקשה למחוק את העתירה מתרכזת הלכה למעשה בעמדת המשיבה לפיה הגם שהעותרת לא תוכל לשמש כסוכנת של המשיבה, היא תמשיך להיות מפיצה בלעדית של מוצריה. לטענת העותרת, למעשה, די לה בהצהרה זו על מנת לחזור בה מעתירתה. עיון בעתירה שהוגשה מגלה כי טענה זו של העותרת קשה היא. הטעם לכך הוא כי ברור כי העתירה כוונה בעיקר כנגד החלטות משיבים 1-4 שהם הגופים הסטטוטוריים העוסקים ברישום התכשירים והסוכנים מטעם היצרנים ואין עניינם בשאלת ההפצה של התכשירים. כעולה מתגובות המשיבים השונות, הרישום בפנקס אינו קשור בזכויות כלכליות או קנייניות של הסוכן אלא תכליתו ליצירת גוף הקשור ישירות ביצרן אל מול הגופים הסטטוטוריים המופקדים על נושאים אלה. מטעם זה בדיוק נטען כי הסכסוך בין העותרת והמשיבה הוא בעל אופי מסחרי ואין הוא קשור כלל בשאלת רישום הסוכן המוסדרת בתקנות. עמדה זו של המשיבים מקובלת עלי בהקשרו של ההליך שבפני. קבלתה משמעה כי העותרת הגישה עתירה שכוונה כנגד גריעתה מן הפנקס כסוכנת של המשיבה והיא מבקשת למחוק את עתירתה שכן הובהר לה כי היא תשמש כמפיצה בלעדית. לשון אחר, העותרת לא קיבלה את שטענה לו בעתירה - שכן רישומה בפנקס לא הושב לה - אולם היא מסתפקת במעמד של מפיצה בלעדית שלו כלל לא עתרה בבית משפט זה. כלום יש בנסיבות אלו בכדי להביא לפסיקת הוצאות לחובת העותרת?

6.        הכללים בעניין פסיקת הוצאות בתום ההליך נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, ועיקרם האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם מוצו ההליכים טרם הגשת העתירה; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. כללים אלו נקבעו במקרה בו דובר בבקשת בעל הדין שמחק את העתירה לחייב את המשיב בהוצאותיו. המקרה שבפני שונה הוא שכן הבקשה היא לחיוב העותרת בהוצאות. לדידי, אין בכך כדי לשנות מן המסד את העקרונות הכלליים לפסיקת הוצאות בסיום ההליך. אמות המידה בהקשר זה הן במידה מסוימת "תמונת הראי" של אותם מקרים בהם העותר מבקש לחייב את המשיב בהוצאותיו. אכן, אם נמחקה עתירה לאחר שלא היה צידוק בהגשתה, יש לכאורה מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיב לה (ראו ע"א 8789/99 ההסתדרות הציונית הלאומית נ' חברת מבנה תעשיה בע"מ (לא פורסם); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם)). הוא הדין אם העותר לקה באי מיצוי ההליכים קודם הגשת העתירה או בשיהוי. בנסיבות אלו ואחרות יש מקום לשקול פסיקת הוצאות לטובת המשיב (ראו למשל: בג"ץ 6389/03 אחידב נ' משטרת ישראל (לא פורסם)). אולם, מה דינה של העילה לפסיקת הוצאות ולפיה יש מקום לחייב משיב בהוצאות העותר מקום בו הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד? (ראו פרשת אל נסאסרה הנ"ל). כלום נכון הוא להחיל כלל זה - על דרך ההיפוך - גם במקרה בו המשיב הוא המבקש לפסוק הוצאות לזכותו? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכן, נראה כי ביסוד ההכרה בפסיקת הוצאות לעותר שקיבל סעדו עקב הגשת העתירה מונח הרעיון לפיו קבלת הסעד עקב הגשת העתירה משמעה היא כי הגשת העתירה היתה מוצדקת וכי ההוצאות בהן נשא העותר צריכות על כן בשיפוי המשיב (ראו בג"ץ 2705/01 קציני בטיחות מקצועיים בתעבורה נ' שר התחבורה (לא פורסם)). רעיון זה אינו חל תמיד במקרה בו המשיב מבקש את הוצאותיו. עצם העובדה כי עותר מחק עתירתו מבלי לקבל הסעד אותו ביקש אינה מעידה בהכרח כי העתירה לא היתה מוצדקת מלכתחילה כשם שקבלת הסעד כשלעצמה אינה מעידה על היות העתירה מוצדקת. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. יחד עם זאת, במסגרת בקשה לפסיקת הוצאות לטובת משיב בעתירה, יש לדידי ליתן משקל לכך שבעל דין מבקש מחיקת העתירה מבלי לקבל את הסעד אותו ביקש. משקל זה הינו ההנחה כי במחיקת העתירה ללא קבלת הסעד המבוקש יש לכאורה כדי להעיד על כך שהגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה. הנחה זו ניתנת היא לסתירה, אולם במצב דברים זה, הנטל בנדון מוטל על העותר שפתח בהליכים משפטיים כנגד המשיב תוך גרימת הוצאות והחליט מטעמיו שלו לזנוח את עתירתו טרם הכרעה בה.

7.        כלום עמדה העותרת בנטל זה בנסיבות העניין? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. כאמור, שאלת בלעדיות ההפצה היא שאלה מסחרית באופייה הנפרדת לגמרי משאלת הרישום בפנקס התכשירים שעמדה בלב העתירה. סעיף 47ב(ב)(1) לפקודה קובע אמנם כי לבעל הרישום בפנקס יש אפשרות ליבוא תכשיר רשום, אולם כעולה מן החומר שבפני, הסוגיה שבין הצדדים קשורה בהפצת התכשירים ולא בשאלת יבואם על-ידי העותרת. חזרת העותרת מכל טענותיה כנגד המשיבים בשל ההכרה בה כמפיצה בלעדית מעוררת ספק באשר להצדקה שבהגשת כל ההליך מלכתחילה. נראה כי הלכה למעשה הוגשה העתירה בשל המחלוקת המסחרית שבין העותרת ובין המשיבה שעה שהעותרת מבקשת להסדיר את מעמדה ואת יחסיה המסחריים עם המשיבה. לא בכדי טענה בעתירתה רבות אודות הפגיעה הכלכלית הקשה הצפויה לה בשל שינוי מעמדה, ולא בכדי הדגישה בבקשתה למחיקת העתירה כי עם קבלת מעמד המפיץ הבלעדי "לרבות ההנאה הכלכלית והזכויות הנובעות מן הבעלות על ברישום על התכשירים הרשומים"  - מבקשת היא לחזור בה מעתירתה (סעיף 14 לתגובה). משמעות הדבר היא, הלכה למעשה, כי מטרת העתירה היתה הסדרת היחסים המסחריים עם המשיבה ולא מעבר לכך. בהקשר זה, נראה כי הדין היה עם המשיבה כי לא היה מקום להגיש עתירה מלכתחילה לבית משפט זה בנדון, עתירה התוקפת את משיבים מס' 1-4 על החלטתם בעניין רישומה של העותרת כסוכנת שעה שלמעשה דובר במעמדה של העותרת אל מול המשיבה. מבלי להביע כל עמדה באשר לטענה זו של העותרת לגופה או באשר לזכויות העותרת והמשיבה זו כלפי זו, נחה דעתי כי אכן יש לפסוק הוצאות לטובת המשיבה בנסיבות אלו בהן נראה על פניו - ולא הוכח ההיפך - כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת מלכתחילה. לעותרת השגות לגבי העובדה כי עמדה זו של המשיבה בדבר מעמדה הובאה רק בתגובתה לעתירה ולו היתה מובאת בפני הרשויות מלכתחילה לא היתה מוגשת העתירה. טענה זו מעידה לדעתי בעד עצמה על כך כי הטעם בעתירה היה מעמדה של העותרת מול המשיבה ולא היה קשור כל עיקר בפעולות משיבים 1-4. מטעם זה, כאמור, הגעתי למסקנה כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת ועל העותרת לשאת בהוצאות המשיבה בגין הליך זה.

8.        אשר לשיעור ההוצאות, הרי שהמשיבה טענה כאמור כי נגרמו לה הוצאות לרבות שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 דולר ארה"ב, שנבעו בעיקר מן העובדה כי מקום מושבה הינו בשוויצריה דבר שחייב תרגום של כתבי בי הדין לאנגלית והוצאות רבות הקשורות לקשר בין ישראל לשוויצריה. בהיעדר טענה של העותרת לעניין שיעור ההוצאות, ובהתחשב באופי המסחרי של הסכסוך והתגובה שהוגשה, נראה לי סכום ההוצאות שננקב על ידי המשיבה סביר ומקובל. התוצאה היא, על כן, כי העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 15,000 דולר ארה"ב כערכם בשקלים חדשים על פי השער היציג ביום התשלום, בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ד בטבת התשס"ה (5.1.2005).

                                                             יגאל  מרזל

                                                                  ר ש ם 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: